סיפורים קצרים מאת י.גנן

משהו בשדות ממזרח

‏"כולם לכיכר. דחוף, אבל תנסו לא להשמיע רעש."‏

‏"מה הפעם? עוד הרצאה על השקיה נכונה?"‏

‏"לא, אבל לא פחות רציני. כמה... שכנים נצפו מתקרבים לשדות המזרחיים. ליד בית הקברות."‏

זה היה בבוקר. זה הייתי אני, למעשה, הקול השני. אני לא ממש גאה בזה.‏

‏הייתי שם שמונה חודשים ופיתחתי סוג של... חיסון לדחיפות. מצב החירום של החודש לפני היה סכסוך על לוח הזמנים של הקומפוסט. בחודש שלפניו, ‏קולקטיב מבקר מוורמונט השתמש במילה "שבט" בנאום קבלת פנים ואנחנו התכנסנו לשש שעות. אנשים טובים, אנשים מתישים, האנשים שלי עכשיו, אני מניח, עד כמה שזה שווה משהו.‏

אז כשג'אנה תפסה את פרק כף היד שלי באחיזה של שוטר, כזאת שמלבינה את הפרקים, כמעט זרקתי עוד בדיחה.‏

אבל ראיתי את הפנים שלה.‏

אז ויתרתי על הבדיחה.‏

‏כשהגענו, הכיכר כבר הייתה חצי מלאה, שקט מעיק. מילברוק קומונס אף פעם לא שקט, תמיד יש קבוצת עבודה, תוף, הילד של מישהו, ויכוח על משהו ‏שמתנהל בעוצמה של אסיפת ועד בית. אבל לשקט הזה היה מרקם. אנשים עמדו קרוב מדי זה לזה בלי להכיר בעובדה שהם עומדים קרוב מדי זה לזה. מרקוס בהה למזרח. מרקוס הזקן, שאני באופן אישי ראיתי אותו מחזיק את הקהל שבוי במשך ארבעים דקות על הסמיוטיקה של שילוט גינות.‏

הוא לא דיבר.‏

אנשים התחילו להתלחש, עוד ועוד. שאלות, ויכוחים, זמזום טורדני של אנשים שמשתדלים להיות בשקט אבל חייבים לדבר.‏

התחלתי להבין איך הבוקר הזה הולך להיות.‏

פול עלה על מיכל המים כדי שכולם יראו אותו, והפטפוט שנותר פשוט... נפסק. הוא לא ביקש את זה. זה פשוט קרה.‏

‏ניסיתי להסביר את פול לאנשים בחוץ. אף פעם לא ממש הצלחתי. הוא לא גבוה, הוא לא רועש. השיער הסגול עוזר, זה משהו להצביע עליו, אבל זה גם לא ‏זה. זה יותר שכשפול תופס מקום במרחב, המרחב מתארגן מחדש סביבו, כמו שחדר מושפע כשמישהו פותח חלון. הוא לבש את בגדי העבודה שלו, עם כתמי אדמה על הברכיים. הוא היה בערוגות כשקראו לו, והוא מיד הגיע, ואיכשהו זה היה מרתק יותר מאם משהו מזה היה מתכונן.‏

הוא הסתכל עלינו רגע. סתם הסתכל כזה.‏

‏"שלוש מאות," הוא אמר. "בערך. נעים לאט, באים דרך קו העצים המזרחי. הרוח לטובתנו, אחרת הם היו מריחים אותנו. יש לנו בערך שעתיים."‏

הכיכר עיבדה את זה. מישהו, בריאן, התחיל לומר משהו על מסגרות תגובה ופרופורציות. פול הסתכל עליו, לא בעוינות או חוסר סבלנות, ובריאן השתתק.‏

‏"חשבתי," פול המשיך, "על מה עשינו לא נכון."‏

‏וכאן, כאן נמצא הדבר שאני לא יכול להעביר עד הסוף. כאן החלק שבו אני צריך שתבינו שעמדתי בכיכר מוקף באנשים מבוהלים בזמן שהמתים החיים מתקרבים לקו העצים, ופול התחיל לדבר, ושכחתי לפחד.‏

‏הוא דיבר שתים עשרה דקות. שחזרתי את זה מאז, ניסיתי למצוא את החיבורים הגסים, את המקומות שבהם אדם הגיוני היה צריך להתנגד. אני לא מוצא ‏אותם. הוא דיבר על מפגש, על גישה, על איך כל מתודולוגיה שניסינו, האש, הגדרות, הרעש, פעלה מתוך הנחה של התנגדות, ואיך התנגדות הולידה עויינות, ואיך הסלמנו סכסוך כשלמעשה אף פעם לא ניסינו להנמיך את הלהבות.‏

‏"הם לא תוקפים אותנו," הוא אמר. "הם עוקבים אחרי גירוי שאנחנו ממשיכים לייצר. אנחנו ממשיכים לייצר פחד. לפחד יש ריח. לפחד יש צליל."‏

‏מרקוס התחיל לענות בקול שקט, "פול."‏

‏"אני יודע," פול אמר.‏

‏"הם אכלו את ההנדרסונים."‏

‏"אני יודע מרקוס."‏

הפסקה ארוכה.‏

‏"אז מה אתה אומר?" שמעתי את עצמי שואל.‏

הוא הרים את הפרח.‏

‏הוא הכין אותו בלילה שלפני, ג'אנה סיפרה לי אחר כך. ישב עד אחרי חצות בחדר האספקה. העלון של מרץ, זה על איסוף מי גשמים שאף אחד לא קרא, מקופל עד כמעט כלום, ואז בחזרה למשהו. ורד, אני חושב. קיפולים מדויקים. דבר שלא הייתה לו שום סיבה להיות יפה.‏

‏"סמל של חיים שנוצר ממשהו מת," הוא אמר, לכל הכיכר, "משהו שלא יעליב, שלא יפגע."‏

‏אני רוצה להיזהר כאן. אני רוצה להיות הכי כנה, כי הדבר הבא שאני עומד לספר לכם הוא שחלק משמעותי ממני, החלק ששהה איתם שמונה חודשים, שלאט, בעקשנות, למרות עצמו, התחיל להאמין שאולי יש דרך אחרת לעשות את רוב הדברים, אותו חלק חשב:‏

אולי הוא צודק.‏

‏הוא צעד דרכנו וזזנו כדי לתת לו לעבור ואז הלכנו אחריו, כולנו, אל הגדר המזרחית. אני טיפסתי על הארגז שלי וצפיתי בפול חוצה את השדה הפתוח בין הגדר לקו העצים וראיתי את הנחיל בשולי העצים, ואני רוצה לספר לכם שאני יכול להסביר מה חשבתי שראיתי אבל אני לא יכול.‏

הם האטו.‏

‏אני יודע איך זה נשמע, אבל הם האטו. קו החזית שלהם, גוררים רגליים קדימה באותו אופן נשרך, מידלדל, משהו נוראי. ואז, הם לא נעצרו, לא ממש, אבל הם היססו, כאילו שהם איבדו קליטה או משהו.‏

פול המשיך להתקדם, כתפיים ישרות. פרח הנייר לצידו, מסתובב קלות ברוח הבוקר.‏

האישה שעמדה על הארגז לידי, לא יודע מה השם שלה, תפסה לי ביד.‏

נתתי לה.‏

‏הוא עדיין היה מספיק קרוב כדי שנוכל לראות את הרגע שבו הוא בחר את הברך השמאלית, בכוונה, הוא הודיע לכולנו לפני שיצא והוא כרע עם מין חן שאני יכול לתאר רק כטקסי. הראש מתכופף. הפרח מושט, זרועות ישרות, שקט מוחלט.‏

וזה החזיק. הרגע פשוט... החזיק.‏

הנחיל בשולי העצים, ופול כורע בשדה הפתוח עם פרח נייר, ושלוש מאות מאיתנו מאחורי גדר בקושי נושמים.‏

הוא היה כמו קדוש, כורע, מחזיק.‏

היד של האישה התהדקה על שלי.‏

‏הוא דיבר עכשיו, רחוק מדי בשבילנו ככה שלא יכולנו לשמוע. אבל הכתפיים שלו זזו עם המילים, ואני הכרתי את פול, וידעתי מה הוא אומר. הוא ‏מתנצל, באמת, בזהירות, באותה צורה מקיפה וכנה כזאת שהיתה לו, שבו מעולם לא פקפקת לרגע בכוונה שלו. על הרעש, אולי. על הפחד שהם הריחו מאיתנו. על שנים של הנחות לא מבוססות, שגויות, על היחסים בין החיים לבין מי שאינם.‏

ואני האמנתי באותו רגע, שאלוהים יעזור לי, האמנתי שזה יכול לעבוד.‏

הראשון הגיע אליו לפני שסיימתי את המחשבה.‏

הפרח הלך ראשון. אחר כך הגדר נפלה. אחר כך כבר לא היה שום דבר טקסי בכלום.‏

שאלו אותי מאז אם מה שפול עשה היה טיפשי או אמיץ. שאלו אותי אנשים שלא היו שם, שרוצים תשובה פשוטה לשים במגירה מסודרת.‏

אני אומר להם גם וגם, אני אומר להם אף אחד מהשניים.‏

אני אומר להם שהחזקתי יד של זרה והאמנתי.‏

זה החלק שנשאר איתי. לא הצעקות. לא הגדר.‏

‏שהאמנתי.‏

סוחר החלומות

מנה סביח, פחית קולה. "סליחה, אתה במקרה חמד, ירון חמד?"‏

‏"מדבר," הוא נגס בפיתה, שלף מפית נייר ומחה את פיו בעודו לועס. "עם מי יש לי את הכבוד?"‏

‏"אני מואיז, יעקב אדרי הירקן שלח אותי, נעים מאד, סליחה שאני מפריע באמצע-"‏

‏"הכל טוב, אחלה גבר יעקב. איך אני עוזר לך מואיז? וסליחה שאני לא לוחץ לך יד, נזלה לי קצת טחינה," הוא החווה בידו לכיסא הסמוך.‏

‏מואיז משך כיסא, התיישב והחל, "אז זהו שיש לי איזשהו רעיון," וירון חזר להביט בפיתה, "יותר כמו חלום שלי," הוא המשיך וירון החזיר את מבטו למואיז, הסביח ימתין. מואיז שראה עניין, גולל בקצרה את הדבר שיושב בראשו ועל ליבו מזה זמן מה.‏

‏"אני מבין," ירון הנהן, "ובאת לספר לי את זה כי…"‏

‏"אז זהו, שאני בעל חנות בגדים, אני מבין בתחום שלי, אבל לא בזה," מואיז אישר את מה שירון כבר הניח והוסיף מעט.‏

‏"חנות בגדים, איך הפרנסה, הכל בסדר?"‏

‏"ברוך השם, לא מתלונן."‏

‏"זה חלום יפה, יש פוטנציאל, אבל גם דורש השקעה של הרבה זמן וים כסף. אני מניח שאין לך לא את זה ולא את השני. תקן אותי."‏

מואיז הנהן.‏

‏‏"שמע," ירון החל ושתק, "תן לי רגע." הוא לקח את הטלפון ופנה להתעסק בו זמן מה. כשסיים אמר, "אני אתן לך חמש עשרה אלף, ואתה תחתום לי שאתה שוכח מזה ויותר לא מדבר עליו."‏

‏"רגע, מה? זה לא מה שהתכוונתי!" מואיז כמעט ונזעק.‏

‏"ברור שלא. אתה חשבת שתבוא עם רעיון, אני אשקיע זמן וכסף ונהיה שותפים, נכון? אז זהו שאתה לא לוקח סיכון. אם העסק נכשל, הכל עלי." הוא נענע ‏בראשו, "דברים לא פועלים ככה. הסיכון עלי, הרווח שלי‏."‏

‏"אבל הרעיון," מואיז התקומם, "זה יכול להיות שווה מיליונים!"‏

‏"ובאותה מידה זה יכול להוריד לי מאה אלף לפח. עכשיו תגיד לי, אתה רוצה מיליון דולר על העץ או חמש עשרה אלף שקל מזומן בכיס?"‏

שקט.‏

‏"הבת שלי, מר חמד, היא אוטוטו משתחררת מהצבא, היא רוצה אוניברסיטה, אפשר אולי לעגל לעשרים?" מואיז ניסה להמתיק את הגלולה.‏

‏"שמונה עשרה," ירון פסק, רכן לכיוון התיק ושלף מספר דפים ועט. "תקרא, תכתוב, תחתום."‏

‏מואיז כיווץ את שפתיו, קמטים חרשו את מצחו כשהתיישב לכתוב את כל מה שסיפר לירון קודם לכן, כתב יד מסודר, שורות ישרות, פרטים, הסברים. ירון בינתיים סיים את הסביח שהתקרר ולגם מהקולה.‏

‏כשמואיז סיים, קרא וחתם, ירון משך אליו את הדפים, העביר מבט, הנהן, קיפל והחזיר לתיק. הוא שלף חבילת שטרות של מאתיים ש"ח מאוגדים בגומיה, ‏ספר עשרה שטרות ומשך החוצה מהחבילה שהעביר למואיז, "תתחדש."‏

‏מואיז הביט בחבילת השטרות השמנמנה ודחס אותה לכיס מכנסיו. "אה… אם יהיו לי עוד רעיונות," אבל ירון כבר נענע בראשו, שפתיו קפוצות קמעה. ‏"רעיונות יש כמו זבל, המון ולכולם. אני מחפש חלומות, גם אם הם נאיביים, אנשים מושקעים בהם. לך תגשים לבת שלך חלום מואיז."‏

© 2026 י.גנן (E.Gardner) כל הזכויות שמורות.
אין להעתיק, לשכפל או להפיץ ללא אישור בכתב מהמחבר.
ליצירת קשר: entity.gardner@gmail.com