מערכה רביעית: ארבע מאות וחמישים שנה מאוחר יותר
אל הגשם לא ידע שהוא עומד למות.
לא מיד.
מלאכר התבונן בו מלמעלה, מגובה שבו כוכבי לכת נראו כחרוזים מושחלים על חוט אור.
האל היה עתיק, צורתו נבנתה ממיליארדי טיפות מים תלויות באוויר, וכל אחת מהן החזיקה תפילה - בקשה שקטה, תחנונים של אם, של ילד, של שדה צמא.
אל של נתינה, של איזון.
הטיפות נצצו ושברו את האור לגוונים עזים, נעות כלהקות דגים באוקיינוס, מחזירות ומשקפות אור כמו מנגינה. תפילות חוזרות, תפילות חדשות. תפילות שכבר נענו ותפילות נשכחות.
"אתה," קולו של האל היה רעם רחוק, נושא עמו ריח גשם שטרם בא.
"מלאכר. שמעתי עליך. באת לבקש ברכה?"
"לא."
מלאכר הושיט יד. לא במהירות, לא באיום.
בתנועה חלקה, מדודה, כאדם הקוטף פרי בשל שכבר החליט ליפול.
אצבעותיו נגעו במהות האל.
תחילה, זה היה רק שינוי עדין. רעד כמעט בלתי נראה באחת הטיפות.
האל הביט סביב, תמה. "מה זה?"
עוד רעד.
ואז סדק.
וסדק נוסף.
"מלאכר, מה אתה עושה?"
הטיפות החלו להבהיק באור קר, כמו ירח מתנפץ.
"עצור," קולו התרומם. לא כפקודה - כתחינה. "אתה לא מבין. כל טיפה… היא חיים. הם תלויים בי."
"אני יודע."
המילים נפלו על האל, כבדות ומרסקות כמו סלע.
בלי זעם. בלי שמחה. רק קביעה.
הצורה האלוהית רעדה, שכבות של מים התפרקו לאדים.
הוא ניסה לאסוף אותן, אבל הן ברחו מבין אצבעותיו.
"אני שומר עליהם!" זעק. "הם זקוקים לי! התפילות..."
"לא שלי."
משב רוח קוסמית עבר במרחב, והאל הבין.
הפחד שחש לא היה על עצמו.
הוא כבר ידע את גורלו.
הפחד היה על העולם שיישאר מאחור, על הילדים שירימו עיניים לשמיים ולא יבינו מדוע הגשם לא מגיע.
"מלאכר, אם כך... קח את מקומי. ענה להם אתה."
מלאכר הביט בו לא בחמלה, לא בשנאה.
בחוסר עניין מושלם.
"לא אליי הם מתפללים. לתפילה שלי נענית? אז למה שאענה לשלהם?"
ואז משך.
המהות זרמה אליו כנהר הנבלע באדמה, נעלמת, שקטה.
רחש התפילות מילא אותו לרגע - מיליארדי קולות, לבבות מבקשים - ואז דממו, כמו נחתך חוט הצלילים.
האל היה קדום - זקן, עוד מהזמן בו ראשוני החקלאים שרטו גומות באדמה והתחננו בפני השמיים להשקות אותן. האל היה חזק. נערץ ברחבי שלוש מערכות כוכבים. אך בסופו של דבר, מאכזב.
"זהו, זה היה הכי טוב שאתה יכול?" מלאכר נענע את ראשו, נאנח באכזבה לצורה המתפוגגת. "ציפיתי לכל כך הרבה יותר. אחרי כל התפילות שנענו, כל האמונה שקיימה אותך. היית אמור להיות מרהיב."
ההבעה האחרונה שהתפשטה על פני האל הייתה משהו בין רחמים לאימה.
האל קרס, התפוגג לערפל, טיפה אחר טיפה, עד שלא נותר דבר.
מלאכר סגר את אגרופו, מחזיק את המהות האלוהית בידיו, מרגיש אותה מתמוססת לתוך הארכיטקטורה שלו.
בתוכו בער כוח חדש, שקט, עצום.
והוא הרגיש... כלום.
לא שמחה.
לא חרטה.
רק ריק מתוח, מוכן לדבר הבא.
מתחתיו, בשלוש מערכות כוכבים, השמיים התבהרו.
החקלאים הביטו מעלה. עננים לא נאספו. הרוח נדמה.
הם חיכו, והגשם - לא בא.
אל הגשם מת מהר מדי, קל מדי, מאכזב.
מלאכר ספג את הנימים האחרונים של כוחו של האל והמשיך הלאה. אל הקציר היה הבא בתור, ואחריו אל העונות. טרילוגיה של אלוהות חקלאית משמשת כדלק, משאב מתכלה בשלב הבא במחקר שלו.
ארבע מאות וחמישים שנים טיפס. ארבע מאות וחמישים שנה מאז עמד במקדש, מחכה לתשובות שמעולם לא הגיעו.
הוא מצא את התשובות בעצמו.
תמותה? נפתרה במאה הראשונה עם סדרת העברות גוף, שאמנם היו לא מאורגנות כראוי אך הוכיחו עצמן כיעילות.
מגבלות קיבולת? נמחצו עד המאה השנייה באמצעות טכניקות שהיו מזעזעות את אותם האלים שיהרוג בסופו של דבר.
מגבלות ביולוגיות? הוא התעלה עליהן באמצעות כשפים.
הוא כבר לא שנא את האלים.
הוא רק ראה בהם מכשול, ואחר כך מדרגה בדרך לרמה הבאה.
ברחבי שלוש מערכות כוכבים, יבולים החלו לנבול.
מלאכר לא שם לב. הוא היה עסוק בחקר ארכיטקטורת האלוהות ותכנן איך יתקוף את אלוהי הידע, את קאליס יודעת-כול, זאת שאליה התפלל ראשונה, זאת שלו רק רצתה, יכלה לחסוך מעצמה וממנו את כל זה. האלה שלמרות הידע הנרחב שלה, קצרה ראייתה מלראות לאן תוביל שתיקתה.
תפילות עלו בעשן, מתחננות לגשם, לצמיחה, לרחמים.
הוא שמע אותן כפי ששמע את אותו שליח לפני ארבע מאות שנה: כרעש רקע, זמזום מטריד שמפריע לעבודה חשובה יותר.
בעולם חקלאי בשם טסארין, אם חיבקה נואשות את ילדה הגוסס והתפללה לאל הקציר.
אך האל מת.
האיש שהרג אותו היה שלוש מערכות כוכבים משם, מבתר מהות אלוהית ומתכנן את הכיבוש הבא.
הילד מת ביום הרביעי לתפילה. ארבעה ימים גווע בזרועותיה, נצח שעבר ללא מענה.
האם בכל זאת המשיכה להתפלל, כי מה עוד נשאר לה לעשות?
מלאכר עבר למטרה הבאה, ואם איפשהו בזיכרונו העצום והמושלם נשמרה התמונה של עצמו בגיל שלושים ושבע כורע במקדש, מחכה שלאל כזה או אחר יהיה אכפת ממנו ולו לרגע, הוא התעלם ממנה. המידע הזה תויג כארכאי, כלא רלוונטי עוד. הייתה לו משימה לבצע.
המטרה הופיעה כשהיה בעיצומן של ההכנות הסופיות למתקפה נגד מטרתו האלוהית הרביעית. היא לא הגיעה ברעמים או בתרועות, אלא צעדה יחפה לתוך המרחב שבין הרגעים, שמלתה העדינה לוחשת כנשימה של כוכב גוסס, נצמדת לגופה העדין. פרחים זוהרים בצבעים בוהקים שזורים בשערה המשיי, פועמים - פורחים ונובלים במחזור בלתי פוסק, שותים קרינה מהריק. עיניה בצורת שקד, סגולות בעת שסרקה אותו במבטה, אישוניה מוארכים, כמו חתול שהבחין במשהו מעניין.
לחש קורע המציאות של מלאכר פגש בה כמו אד על זכוכית והתקלף. הוא מצמץ, חישב מחדש. "מעניין," אמר בקול ענייני בעודו סורק ומתעד, "לא ארכיטקטורה אלוהית. לא תבנית ביולוגית. משהו באמצע?" הוא חג סביבה, ידיו משרטטות סימונים בלתי נראים. "ברגע שאסיים לבתר אותך אוכל להבין את הבסיס שלך. משם אני כבר אמפה אותך, ואז אמצא את מי שיצר אותך. אולי יעודד אותך לדעת שגורלו יהיה כשלך."
"הממ, אתה באמת מתכוון לעשות את כל זה?" קולה, רך עם לחן דומה לזה של פעמוני רוח, נשא עימו נימה משועשעת של זאת שכבר יודעת איך מתנהלת שיחה עם מי שרק עתיד לגלות. עיניה רפרפו, עדיין סגולות, בוחנות אותו כמוצג שביר, כמו ילד, עוקבות אחריו בעיון בעודו סובב אותה.
והוא הראה לה.
ברקים כחולים-חיוורים זינקו והתפצלו, מרוקנים צבע מכוכבים עד שכוכבי לכת התבהרו כמו עצמות בשמש. הם התכופפו סביבה, מתקפלים פנימה. פרחיה פעמו, עלי כותרת השחירו לרגע לפני שפרחו מחדש.
הוא קיפל צורות גאומטריות מורכבות. תפרים ארגמניים קרעו גלקסיות ללוחות משוננים. האוויר התמלא צלילי עצמות נטחנות בעודו משליך לעברה מראות שבורות שהתנפצו כנגדה בגשם רסיסים בוהקים. עיניה עברו לירוק-ברקת, מאתגרות, בעת שעמדה שלווה כסלע איתן מול הגאות שלו.
שפתיו של מלאכר נעו בקושי. הוא כישף את הדממה הנצחית - תיאורמה שהשתמשה במשוואות אסורות כדי למחוק קול ורטט בכל הסובב אותו. הקוסמוס השתתק מיד; רעש הטחינה באוויר, לחשי שמלתה והזמזום הכאוטי והחלש של המציאות המדממת - נעלמו. ובכל זאת, כשהכישוף שלו ניסה לכבול את המרחב סביבה, פרחיה פשוט המשיכו את מחזורם ללא לחישה אחת של תנועה, שואבים את הקצב שלהם ממקור שהוא לא יכול היה לאיין. הצליל חזר באבחת רעם מרסק סלעים, והיא נשארה עומדת, שמלתה ושערה הארוך מתבדרים בגל הסלעים והאבק, דבר מכשפיו לא נגע בה.
הוא צמצם את עיניו לעברה וקמט חרש את מצחו, מוטרד מכושר העמידה המפתיע שלה.
מלאכר עבר למתקפה פסיכוטית, לפירק את רקמת התודעה המקומית. הוא השליך את הצער הקולקטיבי של מיליון כוכבים גוססים - מתקפה שתוכננה לא לגוף, אלא לנפש. אשד אינסופי של צער וכאב שאמורים למוטט ולרסק כל רצון. הצער התנגש בה ופניה נותרו שלוות, עיני הברקת שלה סופגות, מכילות ומשקפות את הכאב האינסופי מבלי למצמץ. גל הייאוש נסוג, מתקפל חזרה לעצמו וחוזר ומהדהד, מפיל את מלאכר לברכיו לשנייה חולפת ומייסרת.
סריגי זמן קרסו, כוכבי לכת הזדקנו לאבק והתאספו מחדש בלולאות פרדוקס. מניפולציית הסתברות? הרהר ושכתב בראשו תאוריות בשעה שהמציאות דיממה. "לא - את חסינה. זה יהיה כמו לנסות לשרוף מים."
בייאושו זימן והשליך ליבת כוכב, שביט של חורבן לבן בוער שצרח דרך התהום, משאיר בדרכו צלקת מלובנת, חרוכה. הוא עבר דרכה כאילו לא הייתה שם. מבט הברקת שלה בהה בו כמעט משועשע.
רגל יחפה פסעה צעד אחד קדימה. המרחב ערך את עצמו סביבה. עיניה הבורקות היו כעת קרות כריק נטול כוכבים.
"אתה צודק," אמרה לבסוף, קולה מדוד ושקול. "אני בהחלט משהו באמצע."
היא הושיטה יד קטנה ליטפה את לחיו והוא קרס, כוחו מתרוקן כדם ניגר מפצע עמוק.
פרחיה נבלו לחלוטין, ואז פרחו בהירים יותר נדמה שניזונים מאובדנו. היא כרעה מולו, עיני הברקת שלה חזרו לסגול, מרוככות מאכזבה. "הרגת שלושה אלים. טרפת את תמצית הקיום שלהם. אתה יודע מה קורה כשאתה לוקח כוח של אל?"
הוא ניסה לדבר. גרונו - מרגיש שוב כמו בן תמותה, חלש – קולו הפך ללחש. "אני מתעלה..."
"אתה יורש את התפקיד שלהם," לחשה אליו בתגובה, מהנהנת, כמו מסבירה לילד.
והמילים ריחפו באוויר כגזר דין.
"אל הגשם ענה לתפילות ברחבי שלוש מערכות כוכבים. ארבעים ושניים מיליארד נשמות בני תמותה היו תלויות במחזורי התפילה הללו. כשהרגת אותו הפכת את עצמך לאחראי לארבעים ושניים מיליארד חיים. הוא ניסה להסביר לך, לבקש בנימוס, אבל לא רצית להקשיב."
היא החוותה, ופתאום הוא היה יכול לראות אותם. לא באופן מופשט. כל אחד ואחד עד לאחרון שבהם. חקלאים כורעים באבק. ילדים עם בטן נפוחה. אמהות צופות בתינוקות גוועים ברעב.
"אל הקציר. אל העונות… לקחת מהם את הכוח, קיבלת גם את האחריות. כל תפילה שמופנית אליהם עכשיו מגיעה אליך."
התפילות היו עד כה זמזום מטריד והוא למד להתעלם מקיומו. כעת פגעו בו כמו משקל פיזי. מיליארדי קולות, כולם מבקשים, מתחננים, נואשים.
"אז הנה דוח הביצועים שלך עד כה, מלאכר." קולה היה רגוע. מנהלתי, כמקריא מסמך. "רצית כוח כמו של האלים? איחוליי. הוסמכת. ספר לי, איך אתה מסתדר בתפקיד החדש? הלחץ כבר החל להשפיע עליך? המאמינים מרוצים?"
היא לא חיכתה לתשובה.
"אפס תפילות נענו." היא השתהתה לזמן מה מאפשרת למילים לשקוע. "שלושה תחומי אחריות אלוהית בקריסה מוחלטת," עיניה נעוצות בו כאם הגוערת בבן סורר. "ארבעים ושניים מיליארד נפגעים צפויים. מספר מערכות כוכבים עומדות בפני כליה כיוון שהתשתיות החקלאיות שלהן דורשות תחזוקה אלוהית שאתה, בהיעדר שלושת האלים שרצחת - לא מספק."
היא נעמדה מולו ונעצה בו את עיניה. מתנוססת מעל גופו הקורס, "יש לך שתי אפשרויות:"
"אפשרות ראשונה, אתה מתחיל לבצע את התפקיד שלקחת על עצמך, ברגע זה, עכשיו, מיידית."
"לענות לתפילות, לתחזק את המערכות, לשקם את מחזורי הקציר."
"להוריד גשם על גזרה G7 - הם מתחננים כבר שישה עשר יום, ומספר הקורבנות גדל משעה לשעה."
"רצחת שלושה אלים? גזלת את כוחם? עכשיו עליך להיות זה שיחליף אותם."
היא הניחה למילים לחלחל לתודעתו.
"היית מספיק חכם וחזק לטרוף אל?" שאלה בתוכחה.
"תוכיח שאתה כשיר לתפקיד שרצחת בשבילו."
"תוכיח שאתה יכול להתמודד עם אחריות בקנה מידה אלוהי."
"תוכיח שזה יותר מהתקף זעם ילדותי שיהרוג מיליארדים."
התפילות לחצו חזק יותר, משקלן מחץ את גולגולתו מבפנים החוצה. כל כך הרבה קולות. כל כך הרבה צרכים.
"אפשרות שנייה," אמרה והשקט נתן לו רגע של תקווה, אולי סיכוי לפתרון קל יותר, מיטיב. "אני לוקחת ממך הכול,"
היא המשיכה, מתעלמת מהעווית שהתפשטה על פניו. "כוח, ידע, יכולת, תוחלת חיים."
"אתה חוזר להיות בן השלושים ושבע שהשליך ספרים והבהיל ספרנית, בן תמותה. מוגבל."
"בדיוק הדבר שבילית מאות שנים בניסיון לברוח ממנו."
היא הטתה את ראשה.
"בשינוי אחד, אתה שומר את הזיכרונות. את כולם."
"כל רגע של אלוהות. כל כישוף שאתה כבר לא יכול להטיל. כל תפילה שתשמע אבל לא תוכל לענות לה. אתה זוכה לזכור שהיית חזק בזמן שאתה ממשיך לחיות את שארית הזמן שהוקצב לך כבן תמותה חסר אונים. כצל חיוור של מה שהשגת."
מוחו רץ בין אפשרויות. החישובים קרסו תחת משקל התפילות. אם יסכים, הוא יצטרך - מה? לבלות נצח כאל-חקלאי ליצורים בני תמותה פרימיטיביים? לנהל מחזורי גשם? זו לא הייתה התעלות, זו הייתה עבדות.
אבל אם יסרב...
"אני רואה שאתה חושב," אמרה בשקט. "אתה שוקל אפשרויות. מושך זמן, מתעכב, תוהה אם יש דרך שלישית. זווית אחרת. כיוון, דרך לשמור על הכוח להימנע מהאחריות."
היא כרעה שוב מולו, ועיניה נעוצות בעיניו, מחזיקות במבטו, חודרות.
"אין."
"עמדת במקדש לפני ארבע מאות וחמישים שנה וביקשת עזרה מהאלים."
"הם לא ענו."
"אבל אתה יודע מה לא עשית? לא שאלת במה הם עסוקים. לכמה קולות נוספים הם מקשיבים. מה באמת המחיר של לענות לתפילות."
"ראית שתיקה וקראת לזה התעלמות, הזנחה. אולי זאת באמת הייתה. או שאולי אל הקציר ניהל ארבעים ושניים מיליארד בקשות-תפילה ולא היה יכול לתעדף מלומד זועם אחד על פני עולמות שלמים."
הוא מצמץ באיטיות, צמרמורת משתקת חלפה במורד גבו.
"עכשיו נותר לך לבחור: או שתעשה את העבודה או שתפסיד הכול."
"אבל תזכור באופן בהיר ומוחלט איך הרגשת כשיכולת לעשות אותה."
הוא הביט בה. בהריסות סביבם. במשקל האחריות שמעולם לא רצה, רק בכוח שהגיע עמו.
פיו נפתח. "זה לא הוגן, א-אני לא משרת. לא נלחמתי מחצית האלף," הוא בלע כלום בגרונו היבש, "כדי להפוך לאיזה… שרת קוסמי."
"אז האפשרות שנייה."
"רגע..."
אצבעה נגעה במצחו.
"חבל, אבל לא הבנת נכון את ההיררכיה."
הידע עזב ראשון.
"לא..." המילה נקרעה ממנו כשהרגיש אותה מתמוססת.
כל כישוף.
כל נוסחה.
כל תיאורמה שנבנתה בקפידה.
חמישים אלף הספרים שלבסוף למד לזכור, בתוספת ארבע מאות וחמישים שנות הבנה שנצברו - התאדו כמים על אבן חמה.
"היכולת המשופרת שלך," הסבירה בניתוח קר. "שינית את עצמך, המרת את הגוף שלך כדי להכיל מידע בלתי מוגבל. אני לוקחת גם את זה."
"אתה תחזור לגוף ויכולת אנושית בסיסית."
"חכי..." הוא חש את מוחו מתכווץ, ארכיטקטורות מחשבה עצומות קורסות לתוך המרחב הקטן של מה שנולד עמו.
"תוחלת החיים המוארכת שלך. גנבת מאות שנים באמצעות שיטות שונות."
"גם זה מבוטל."
"אתה תחזור חזרה לגיל... שלושים ושבע כרונולוגית."
"זה הגיל שאליו הצלחת להקפיא את הזקנה כשרצחת את האל הראשון שלך."
גופו צרח כשהזמן נדחס. כשמאות שנים מושאלות דיממו החוצה.
"הכוחות האלוהיים משלושת האלים שטרפת לא היו שלך. גזלת אותם."
"ואני לוקחת אותם חזרה."
המהות הגנובה נשפכה ממנו, זורמת כדם מבהמה נשחטת.
"היכולות הקסומות שלך. הכישופים בהם הפכת לאמן שדרשו קוגניציה משופרת שאין לך עוד. אתה לא תוכל עוד להבין את התבניות הללו. הן קורסות בזמן שאני מסבירה לך."
הוא ניסה להטיל כל כישוף, אפילו הפשוט ביותר - וחש את המסגרת מתמוססת לפני שיכול היה להשלים אותה. כמו לנסות לזכור מילה שהייתה שם לפני שנייה ועכשיו נעלמה.
"הגופים ששאלת, לקחת, יצרת."
"לבשת שש צורות שונות."
"אני מחזירה אותך למפרט המקורי."
בשרו נע. עצמות מתעקמות, נסדקות, מתעצבות חזרה.
איברים מסתדרים מחדש.
הכאב ייסר אותו בעודו נכפה לחזור לצורה שממנה סלד, שממנה שמח להיפטר ורצה לשכוח במשך מאות שנים.
"הכול," המשיכה שיטתית, "חוץ מדבר אחד."
היא התכופפה קרוב יותר.
"הזיכרון שלך. הזיכרון המושלם, המשופר, המפואר שלך."
"כל רגע מאותן ארבע מאות וחמישים שנה. כל כישוף שהפכת לאמן בו. כל אל שהרגת. כל עולם שדנת לחורבן עקב רשלנות."
"אתה תזכור את כל זה - בפירוט מושלם - לשארית חייך בני התמותה. אבל לא יישאר בך מקום ללמוד דברים חדשים."
האימה הכתה בו כמו מים קרים.
"אז כשתחזור לספריה ההיא, כשאנשים יראו אותך - כשהסיפורים יצופו חזרה, על המורים שניצלת עד תום, השליח שהתעלמת ממנו, הספרנית שהבהלת - הם יזהו את מלאכר הורג-האלים."
היא הסיטה את אצבעה.
"ואתה? אתה תזכור שהיית הוא. תזכור זאת בזמן שתהיה לך היכולת של בן השלושים ושבע שזרק ספרים כי היה לו קשה לזכור את מה שקרא."
הוא קרס. בן תמותה. חסר אונים. בן שלושים ושבע שוב עם ארבע מאות שנים של מסע לאלוהות דחוסות לתוך גולגולת שבקושי זכרה דבר עד אתמול.
"היו לך שתי אפשרויות," אמרה, מביטה בו מלמעלה למטה. "תמלא את התפקיד - תענה לתפילות, תתחזק את המערכות ששברת. תוכיח שהרווחת את מה שגזלת."
היא סימנה לעבר ההרס סביבם.
"במקום זה, הסתכלת עליי וראית מטרה חדשה, הישג נוסף. מדרגה, צעד נוסף בדרך למעלה. אתה אף פעם לא מפסיק להסתכל למעלה, נכון? אף פעם לא שם לב למה שמתחת לרגליך."
"בבקשה..." המילה הפכה לאפר בפיו בן התמותה.
"ארבעים ושניים מיליארד ישויות גוועות כי רצית זיכרון בלתי מוגבל לקריאת ספרים. וכשהשגת אותו? המשכת לרעוב ליותר. אני אדאג לשלוח להם מנהלים אמיתיים. ישויות שמבינות שכוח הוא אחריות."
"איזה מין צדק זה?" ייבב בעליבות.
"צדק?" היא מצמצה אליו בפליאה. "זה מעולם לא היה עניין של צדק." היא נענעה בראשה והסתובבה ללכת. "זה תיקון. צדק יהיה לגרום לך לענות לכל תפילה שהתעלמת ממנה. ריחמתי עליך."
היא עצרה על סף המציאות.
"רצית להוכיח שהביולוגיה לא צריכה להגביל את התודעה? איחוליי. אתה זוכה לחיות עם זיכרונות ברמת אל במוח שלא יכול לזכור איפה הנחת את המפתחות הבית שלך."
ואז נעלמה.
מלאכר כרע בהריסות, מוקף בשתיקה שבה תפילות של מיליארדי נשמות עדיין הדהדו - תפילות שהוא יכול עכשיו לשמוע בצורה מושלמת, לזכור, ולא הייתה לו שום אפשרות לענות, שום דרך לתקן, שום דרך לסובב את מחוגי השעון לאחור.
בזיכרונו המושלם והנורא: המקדש. שבעה נרות. הרגע שבו הפסיק לחכות לעזרת אלים והחליט להפוך לאחד בעצמו.
הוא רצה יכולת. עכשיו הייתה לו. כל צרחה. כל מוות. כל תוצאה של כל בחירה. שמורים ומתועדים בצורה מושלמת. נגישים לנצח. והוא שוב בן תמותה. בן שלושים ושבע. ביקום שלעולם לא ישכח מה עשה, לכוד בגוף שישכח מה אכל לארוחת בוקר. התפילות המשיכו להגיע. הוא זכר שהיה מסוגל לענות להן. וזה, הבין מאוחר מדי, היה עונש שלא ייגמר.
